אחת המצוות המרכזיות בחג הפסח היא קריאת ההגדה, והעברתה הלאה לדורות הבאים. זוהי אחת המצוות החשובות, משום שללא ספק, אירוע יציאת מצרים, הוא אירוע מכונן בהולדת עם ישראל, כשבפעם הראשונה נוצר עם שלם ומלוכד של אנשים בני חורין, שהולך אחרי אלוהיו ומנהיגו הנבחר, משה בן עמרם ויוכבד.
התעמקות בהגדה של פסח, המתארת את הסיפור המרכזי הזה בחיי העם, העלתה, באופן מפתיע, שמקומן של הדמויות הנשיות נפקד מהסיפור ולמעשה הוא מסופר מנקודת מבט זכרית לחלוטין, כפי שמגולם בבהירות בפסוק "והגדת לבנך ביום ההוא..".
במאמר זה אני מציעה את האפשרות לקיומו של "סדר פסח חדש" ומזמינה אתכן לקרוא ולהבין את סיפור יציאת מצרים בעיניים חדשות, כשמעבר להיותו חג היציאה משעבוד לחירות, הוא גם חג המציין את גבורת הנשים, שלמעשה השתתפו בנס חג הפסח בצורה פעילה.
כמי שגדלה על הסיפור המקראי, תהיתי לאן נעלמו הדמויות הנשיות בעלילה, ולכן במאמר זה החלטתי להתמקד דווקא בהן ובתפקיד החשוב שהן מילאו. בתרגום חופשי מצרפתית לאמרה המפורסמת כי "מאחורי כל גבר מצליח יש אישה חזקה ומצליחה עוד יותר", או בקצרה "חפש את האישה", במקרה שלפנינו, מאחורי משה, המנהיג הדגול שהוציא את בני ישראל מעבדות לחירות, מדובר לא רק באישה אחת, אלא בארבע נשים אמיצות, חכמות, דעתניות, ומתוחכמות להפליא ששיחקו תפקיד מרכזי בהצלה ושחרור של העם היהודי, כשהן חוצות גבולות של לאום ומעמד חברתי, בעשותן זאת.
יוכבד- אמו של משה.
מרים הנביאה– אחותו.
בת פרעה-אמו המאמצת.
ציפורה אשתו.
לכל אחת מהן היה תפקיד משמעותי לא רק בהצלתו הפיזית ממוות של משה, אלא גם בהובלתו הלאה, אל המדרגה הבאה שלו, בהפיכתו למנהיג העם.
עוד לפני שאתאר את הדמויות הנשיות המרכזיות, כדאי גם לציין כי בנוסף לארבע נשים מופלאות אלה, המדרש מספר על שתי דמויות משנה נשיות, צמד המיילדות, שפרה ופועה, שזומנו אל המלך פרעה, והוא הורה להן, להרוג את הבנים העבריים, ברגע לידתם, ואת הבנות להשאיר בחיים. השתיים, שידעו, מחד, כי תשובה שלילית לבקשתו של המלך תעלה להן בחייהן, ומאידך מצפונית ומוסרית לא היו מוכנות לבצע פקודה כזו, התחכמו וענו לו כי לא יוכלו לבצע את פקודתו, שכן, הנשים העבריות, לעומת המצריות, יולדות מהר מאוד, עד כדי כך שהן אינן מספיקות להגיע בזמן, וברגע שהאם שומעת כי תינוקה כבר חי, הן לא יכולות לעשות דבר. התנגדותן השקטה של שתי המיילדות, (שיש המפרשים כי המדובר ביוכבד ובמרים עצמן), היוותה השראה לנשים עבריות ומיילדות אחרות, לא לקיים את פקודת המוות של פרעה.
יוכבד
הדמות הנשית הראשונה, יוכבד, אשת עמרם הלוי, ממנהיגי העם, מסתמנת כאישה חזקה ובעלת השפעה. כשמשה נולד בימי הגזירה כבר היו לה שני ילדים גדולים יותר, מרים ואהרון. למרות החשש מחשיפתה וחשיפת משפחתה למוות בטוח, החליטה להסתיר את משה ועשתה זאת למשך שלשה חודשים, עד שגדל קצת. או אז, בנתה היא בעצמה תיבת עץ וזיפתה אותה כדי שלא יכנסו מים, ובה הניחה את התינוק שלה, ושלחה אותו ליאור.
במקום הזה מאליו מתבקשת השאלה: ואיפה עמרם בכל הסיפור הזה? האם לא הייתן מצפות שאבי המשפחה, בעלה, יקבל הוא את ההחלטה, או לפחות ייבנה הוא את התיבה, כדי להקל על אשתו שהייתה למעשה רק 3 חודשים אחרי לידה, בעיקר כשהמטרה הנעלה להציל את בנו התינוק ממות בטוח, לנגד עיניו?
ובכן מתברר כי דווקא הוא בחר להיות פאסיבי, והשאיר לה את ההחלטה ואף את העשייה בפועל.
גם כשיוכבד קיבלה את ההחלטה הקשה לשלח את בנה הקט בתוך תיבה לנהר, עשתה זאת רק לאחר שווידאה שבתה, מרים, תסתתר בתוך קני הסוף כדי לשמור על אחיה התינוק מרחוק. ושוב צפה בי השאלה, למה דווקא הטילה יוכבד את המשימה על בתה ולא על בנה אהרון. אולי כי סמכה עליה יותר?
מרים
כבר בילדותה, וככל שהעלילה מתקדמת הולכת, מרים הנביאה, מתגלה כיזמת בעלת תושייה וכמנהיגה אמיתית מזן אחר. גם כאן המדרש מספר כי מרים ניבאה עוד טרם לידתו של משה, כי מזרעם של אביה ואמה ייוולד המנהיג שיושיע את עמה מעבדות מצרים. אולם עם היוודע הגזירה של פרעה לגבי השלכת הזכרים מילדי העבריים לנהר, אחז ייאוש בעמרם הלווי, שנחשב בימים ההם כגדול הדור, והוא לא ראה טעם בהישארותו נשוי ליוכבד, אשתו, ולכן התגרש ממנה, ובעקבותיו כל הגברים. מרים, שלא היתה מוכנה להשלים עם החלטת אביה, הלכה והתייצבה באומץ רב מולו ומול שאר הגברים, במטרה לוודא כי הוריה יתאחדו מחדש וילדו את המנהיג שיוביל את העם היהודי לחופש. היא התריסה כלפיו כי גזירתו קשה מגזירתו של פרעה. שכן פרעה גזר רק על הזכרים, ואילו הוא גוזר עונש מר גם על זכרים וגם על נקבות. פרעה, היא הוסיפה, גזר בעולם הזה, ואתה, גם בזה וגם בעולם הבא. ומכיוון שפרעה רשע, יתכן שהגזירה שלו תתקיים ויתכן שלא, ואילו אתה אבי, בגלל היותך צדיק, גזירתך תתקיים בוודאות, סיימה. כך הצליחה הילדה הקטנה לשכנע את אביה לחזור לביתו ולאשתו, ולהתחתן איתה מחדש. ואחריו עשו כן כל הגברים. ואכן 9 חודשים לאחר מיכן, נולד אחיה משה, כפי שצפתה וייחלה.
כעת נחזור לקני הסוף. כשראתה מרים כי אחיה התגלה בידי משרתותיה של בת פרעה, לא עמדה מנגד, ומיהרה לחשוף את עצמה, ולהציע לבת פרעה, למצוא לתינוק אישה מיניקה מנשות העברים, וזו הסכימה. בכך, בתחכום רב, דאגה לכך שמשה, המנהיג לעתיד, יקבל את כל הטוב האפשרי משני העולמות, גם יגדל בחיקה החם של משפחתו, וינק את חלבה של אמו האמיתית, וגם יזכה לגדול בבית המלוכה, תחת חסותה של בת-פרעה, וכשהוא מקבל את החינוך והידע שיכשירו אותו כמנהיג לעתיד לבוא. תפקידה של מרים לא הסתיים כאן. בסיפור יציאת מצרים, היא מוזכרת כמי שהיתה מנהיגה עממית ואהודה מאוד בקרב עמה, היא הראשונה שהובילה את העם בשירה ובריקודים עם חציית ים סוף, ובמשך 40 שנות הנדודים במדבר בזכותה ליוותה את העם באר מים חיים.
לזכר דמותה של מרים, המסמלת חיים, התחדשות ומנהיגות נשית, התפתחה עם השנים מסורת, להוסיף "כוס מרים" לסדר הפסח, לצד כוסו של אליהו הנביא. הוכחה ברורה נוספת למנהיגותה ולהיותה אהובה, ניתן לראות בסירוב העם להמשיך במסע לעבר הארץ המובטחת, ונכונותו לחכות במשך שבעה ימים ושבעה לילות עד שמרים החלימה מצרעת במדבר, ורק אז הסכימו להמשיך ללכת.
בת פרעה
אישה מרתקת ואמיצה כשלעצמה, שבלי להניד עפעף, מרדה והעזה להפר את פקודת אביה המלך, חמלה עליו, ואימצה אל חיקה את התינוק שמצאה במימי היאור, ונתנה לו את שמו, משה. היא בחרה להצילו ממות בטוח, לגדלו בארמון, כשסביר להניח כי בתוכה ידעה שהוא בן העם העברי, ולמרות זאת טיפחה אותו ודאגה לו כבנה לכל דבר. בזכותה, ניצל המנהיג הגדול ביותר שקם לעם ישראל. שהוביל את ישראל ליציאת מצרים, למעמד הר-סיני, להיותנו עם שיצא מעבדות לחרות.
ציפורה
אשת משה, בתו של יתרו, כהן מדין, אליו ברח משה ממצרים, לאחר שהרג מצרי שהכה עבד עברי. היא זו שטיפלה בו במדיין, וילדה את שני בניו, גרשום ואלעזר. גם כאן, המדרש מספר כי משה, שקיבל על עצמו בלב כבד את השליחות לחזור למצרים ולהציל את עמו, מיהר לצאת לדרך, כשאיתו אשתו ושני בניו. אלעזר בנו, היה, באותה העת, רק בן שבוע ימים ומשה החליט, בשל תלאות הדרך הקשה לדחות את ברית המילה שלו, ובכך עורר את כעסו של אלוהים. ציפורה, היא זו שהצילה את משה, ממות מידי מלאך, וכרתה את ערלת בנה במו ידיה, כדי להסיר האיום מעל בעלה.
לסיכום, משה, כידוע, היה מנהיג דגול וחשוב, שגאל את עמנו מעבדות מצרים, ומילא תפקיד חשוב בהובלת העם במדבר במשך 40 שנה לארץ כנען, אך נשאלת השאלה, האם בלי תושייתן ומנהיגותן של ארבע הנשים הללו, היה סיפור הנס הזה כלל מתרחש?
בסיפור הזה, ובסיפורי מקרא אחרים, כמו הסיפור על רבי עקיבא ורחל אשתו, הנשים הם שנתנו את התקווה האומץ והאמונה, ברגעי המשבר. דווקא אז באה לידי ביטוי הכוח והעוצמה הנשית. לנו הנשים, לא נותר אלא להיות גאות במורשת הנשית הקדומה שלנו, ואולי השנה, בליל הסדר הזה, כשנספר לילדינו את סיפור יציאת מצרים, נספר גם את סיפורן של הנשים, שנדחק לשוליים, וכל אחת מאיתנו תוסיף לשולחן, גם כוס מים כדי לכבד את זכרה ותפקידה של אחותנו מרים ושאר הנשים האמיצות, בהגדה של פסח.
חג שמח ומלא השראה מהנשים הנפלאות שבזכותן אנחנו כאן היום.
אורלי בר-קימה